אם, בת- ומה שביניהן

פנתה אלי אמא שבתה, בדרכים מדאיגות והרסניות, מעסיקה אותה העסקת יתר. כדי שהבת תקבל את תשומת הלב לה היא זקוקה כל כך, בדרך מקדמת החלטנו שאחת לשבוע יפגשו האם והבת לדייט/לשיחה/משחק/טיול- רק שתיהן.
"המפגש היה נורא ואיום. הבת דיברה רק על דברים שמכעיסים אותה בי, על דברים שהיא נפגעה מחברים לפני שנה, על דברים שהיו ולא ניתן לשנות אותם. בשביל מה? מה שהיה היה", סיפרה האם. התוצאה של התסכול גרמה לאם להימנע ממפגש אישי נוסף.
פעמים רבות ילדים, כמונו המבוגרים, לא רוצים עצות/פתרונות, הם רוצים שיקשיבו להם, יהיו איתם. מפאת גילם הצעיר, זקוקים ילדים יותר ממבוגרים לחוש שהם מובנים. הקושי להקשיב בולט, כשהם מרגישים נאשמים. התחושה היא שאם לא יעמידו את הילד על טעותו, יפסיקו אותו, זה יובן כאילו שהמבוגרים מודים באחריות לגבי מה שהילד הציף: "מה פתאום להקשיב? להקשיב אומר להסכים- ואני לא!!!"
ההקשבה לילד, על כל מה שהוא מעלה, מאפשרת לילדים לבטא רגשות ומחשבות קשים. אם אנחנו לא נבהלים, אלא מתייחסים לטענות כאל תקשורת מאפשרת, כאל הבעת אמון של הילדה באמה, שיכולה להכיל את הדברים הקשים, נוצר קשר שיבטיח ערוץ פתוח ביניהן בהמשך.
מה יכול לעזור לאמא להקשיב לבת? להיזכר במצבים בהם היא הייתה ילדה ורצתה לבטא כאב וכעס על הוריה. להיכנס לנעלים של עצמה כילדה- ואז לנעלים של בתה.
במפגש הבא חשוב: לשמור על קשר עין עם הילדה; לחזור על מה שאמרה בדרך דומה, כדי שתהיה בטוחה שהקשבתם לה: "אני שומעת שהיה לך קשה/עצוב", להקשיב עד סוף הסיפור, בלי להשלים משפטים; לבקש רשות להביע את דעתכם ואם קיבלתם- בטאו אותה; להימנע מביקורת: "אמרתי לך.." ותיקון שגיאות בעברית; להיזכר בהרגשת התסכול, כשאתם מספרים משהו ובמקום הקשבה מקבלים הרצאה, תוכחה, פתרונות שלא ביקשתם.
במקביל, היזכרו בתחושת ההקלה, כשאפשר לספר למישהו שמקשיב באמת.
אז בדייט הבא עם הבת, האתגר הוא פשוט להקשיב ולשמוח בתקשורת המקרבת המתהווה ביניכן.
מניסיון, זה עובד.