פרשת תצווה, נר תמיד- אנרגיה חיובית

פרשת תצווה הינה המשך טבעי וישר לפרשת תרומה, ועוסקת בתחילת מימוש העבודה במשכן שאך זה הוקם.

בתחילת הפרשה מצווה הקב״ה על משה שלשה ציוויים קונקרטיים האחד ״ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית כתית למאור להעלות נר תמיד״(כז׳ כ׳). השני עוסק בהעברת הכהונה ממשה לאהרון וזרעו, והשלישי עוסק בתפירת בגדי הכהונה של אהרון ובניו.

שלושת ציוויים אלו לכאורה באים ברצף לאחר הקמת המשכן וכלי המשכן העיקריים, ועוסקת כבר בתחילת עבודת המשכן. ניתן להבין כך את ארגון הכהנים להעברת הכהונה, ואת ארגון בגדי הכהונה.

מה שלא טבעי פה הוא דווקא הפסוק הראשון ״ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד״ .

ההנחיה לאסוף שמן זית כבר ניתנה בתחילת פרשת תרומה יחד עם כל שאר חומרי הגלם של המשכן. מדוע אם כן זה מופיע פה שוב?

כדי לענות על שאלה זו יש להבין את מקומה המיוחד של המנורה בין כלי המשכן ובקשר בין ישראל לקב״ה.

אם נבחן היטב נראה כי לכל כלי היה יעוד מסויים, והיה מכשיר מסויים לכפרה לתפילה או לשפע. הארון בקדש הקדשים איחסן את הלוחות והיה מקום התגלות ה׳ פנים אל פנים, המזבח היה לכפרה, השולחן היה ללחם הפנים ולמטרת ברכה ושפע פרנסה לעם ישראל. יוצאים מהכלל הם המנורה ומזבח הקטורת. השונה בהם שאין בהם שום מטרה קונקרטית מיידית.

המנורה ומזבח הזהב אכן אינם כשאר הכלים. הם באים לעצב באופן קבוע ו״לתחזק״ את הקשר הרוחני בין עם ישראל לאלוהיו. הדלקת הנרות והרחת הקטורת מחזיקות באופן קבוע ותקין את ה״קו החם״ בין ה׳ לעמו.

גם במהות, מדברים אנו על החושים הרוחניים החשובים ביותר, חוש הראיה וחוש הריח.

אולם ברור שבין הראיה והריח, יש לראיה ולאור בכורה מוחלטת. לכן החוש העיקרי שפעל במתן תורה היה הראיה (״וכל העם רואים את הקולות״) ולהבדיל עיוור חשוב כמת.

עתה ניתן להבין מדוע התורה הדגישה את מצוות הדלקת המנורה טרם שאר העבודה במשכן.

הדלקת הנרות במשכן לא באמת שייכת לעבודת המשכן. הדלקת הנרות והאור שנברא ראשון בששת ימי הבריאה, הם תנאי בסיסי והכרחי לקשר הרוחני שבין ה׳ לעמו, קשר של נתינה, של פתיחות, קשר שבו נר אחד שלנו למטה, מדליק אלפי נרות במרום.

אחרי שהמנורה דולקת עם נר התמיד, אחרי שיש ״אנרגיה חיובית״ בין ה׳ לישראל, ליחיד ולציבור, ניתן להמשיך ולחזק את הקשר עם קטורת הסמים, לארגן את מעמד הכהנים ולגשת לשאר עבודת המשכן.