"רומא"

אפתח את הביקורת המהללת שלי בהערת אזהרה! כל מי שאוהב סרטי איכות נוגעים לרגש וללב, יתמוגג לאורך כל הסרט המרהיב והמרגש הזה. אלו שמחפשים אקשן ופעילות וקטעים איטיים וזוחלים "מתישים" אותם, מוטב שיצפו בסרט באתר "נטפליקס" (עם אפשרויות לדלג ו/או לעשות הפסקות בעת הצפייה) או שיוותרו, העיקר שלא ילינו עלי, אני אהבתי/אוהב את הסרט. חובה לצפות  עם מקסימום ערנות וסבלנות, כי הסרט "מטפס" באיטיות ומגיע לפסגות קולנועיות מדהימות והופך "לצבעוני" (הסרט צולם בשחור/לבן). זוהי אוטוביוגרפיה למחצה של הבמאי המקסיקני המוערך, אלפונסו קוארון ( שני אוסקרים על בימוי ועריכה לסרט "כח משיכה") והפעם הוא גם במאי/ תסריטאי/ צלם/ עורך יחד עם אדם גוך/מפיק, בקיצור,"ידו בכל ויד כל בו" הוא מנצח בגדול על הכל ומציג יצירה משובחת ומופתית (לדעתי) שתיזכר לאורך שנים. בכלל, ממקסיקו קיבלנו בשנים האחרונות, יצירות איכות ממיטב הבמאים כאלחנדרו אנייריטו ("בירדמן" המשובח), גיירמו דל טורו ("צורת המים" המעולה) ואלפונסו קוארון, שכרגע מוביל בגדול. באו נתרכז בסרט, שעד עכשיו אינו מרפה ממחשבותי עליו. "רומא" היא שכונה במרכז מקסיקו סיטי, בה גדל קוארון. הסרט מתרחש במהלך שנה בתחילת שנות ה- 70' סרטו הידוע של פדריקו פליני "רומא" יצא למסכים ב- 1971 ובטוחני שיש כאן מחווה לפליני הגדול, כמו שיש מחווה ואזכור לסרטים שעשה קוארון ובנוסף שיחזור התקופה המדהים! הסרט נפתח בשוט ארוך של מים, שטיפת ריצפה במים נקיים (כולל השתקפות מטוס שמרמז על העולם הגדול שנמצא מחוץ לבית), באמצע גם מופיעה סצנה שקשורה למים (ירידת מים) והסרט מסתיים בים העכור, רמז לזרם החיים, שלא תמיד הכל נקי. מוצגת בו משפחה מהמעמד הבינוני ומעלה. אם, אב, ארבעה ילדים (פפה/קוארון הוא הבכור), סבתא ושתי משרתות שמתגוררות בבית. האב אנטוניו הוא רופא (במקור אביו היה פיזיקאי)שכמעט ולא נמצא בבית ואשתו סופיה היא מורה, כך שעיקר הטיפול בילדים נעשה ע"י המשרתת/ מטפלת/ מבשלת/ "האמא" האמיתית- קליאו (במקור לידו- לה מוקדש הסרט). קליאו טיפלה בקוארון ואחיו באהבה רבה ומסירות. היא הייתה סוג של אמא/אחות גדולה, היא הייתה עם הילדים כל הזמן בכל מקום, מבוקר עד לילה. לכן קוארון בחר להציג את מה שעבר עליו כילד מבעד לעיני קליאו, הצעירה האינדיאנית שהגיעה מכפר מרוחק וחוותה בעצמה מכות ואירועים לא משמחים (לכן יש בסרט שתי שפות, ספרדית ושפת הילידים הכפריים- המיקסטקו, כך גם בכותרות המתורגמות). אחרי כמעט שעה מהסרט, שהאירועים שבה, דהיינו ההתבוננות הארוכה לעולמה של קליאו והסובבים אותה, מבעד לעיניה אנו זוכים לחוש את שמתרחש בתוך המשפחה ובעיקר בתוך החברה המקסיקנית. הסרט תופס "תאוצה" ונוסק לגבהים מדהימים (יש סצנות מפתיעות/עצובות/כואבות/שמחות, שלא ציינתי במיוחד-למנוע ספויילרים). קוארון מגולל את האפוס המשפחתי עם אירועים היסטוריים סוערים שליוו אותו באותה שנה, בעיקר הפגנת הסטודנטים בה נהרגו 120 בני אדם בידי חיילים מוסווים (גם ב- 1968 התרחשו אירועים דומים שבהם נהרגו מאות סטודנטים). הוא משחזר את אותה הפגנה עם אלפי ניצבים. יש גם שעור קרטה המוני, כי לקליאו יש חבר שמתמחה בקרטה ודרך אגב מכניס אותה להריון וכמובן… יש שריפת יער, ברד, רעידת אדמה שמתרחשת בדיוק כאשר קליאו… לכל אירוע המוני, יש מטרה! אינני חושף, כדי שלא לגרוע מהנאתכם. יאליצה אפאריסיו בתפקיד קליאו, אינה שחקנית, זו הופעתה הראשונה בסרט. אין לי ספק שהצעירה המיוחדת הזאת, בהופעה כמעט ללא מילים אך עם הרבה הבעות, תכבוש את לבכם! קוארון סוחף אותנו לתוך "שיר הלל לקליאו".  גם לאם סופיה בגילומה המצוין של מרינה דה טווירה (שחקנית מקסיקנית מוכרת בארצה), יש חלק חשוב באחוות נשים. באופן כללי, קוארון הוא בין היתר במאי של שחקנים. הוא יכול להוציא מהם את המירב והמיטב, מה גם שרבים מהמשתתפים אינם שחקנים, לכן הוא מצליח להגיע לאותנטיות מרבית, הם חיים ונושמים את הסרט. סרט שהוא דפדוף מרתק "באלבום משפחתי". לקוארון יש הרבה מה לומר ויש לו זמן וסבלנות. "עופו" לסרט המרגש, המדהים והמפעים, מומלץ מכל הלב!!!